היי דרומה
מגזין צלילה
=

                                                  

מגזין צלילה

גיליון 34, ספטמבר: 2004


מאת: אבי עופר

צילום: אבי עופר, אילן בן טוב, אילן כרמון


בפרוס חג הפסח, בשעה שהמוני בית ישראל וגם הצוללים חוזרים לסיני, החלטנו כמה מחברי פורום הצלילה הישראלי בפורטל "תפוז" להסות להגשים חלום ישם ולרדת דרומה יותר. הרבה יותר.

רצינו ספארי צלילות עם ניחוח של  מקומות רחוקים כאן, ליד הבית. ארז חברינו יזם, חיפש, השווה ובמהרה בחרנו באילן ורד, מפעיל ספארי אילתי ותיק וידידנו משכבר. הספינה שנבחרה הייתה
Sea Queen 1 (להלן "מלכת הים  או פשוט "המלכה"), ספינת הדגל של צי ספינות ספארי באותו שם. ספינה רוסית לשעבר באורך 45 מ', ואחת מהגדולות והחזקות בספינות הספארי שבשארם ובים סוף בכלל. שלושה מנועים ששניים מהם הוחלפו בחדשים סמוך ליציאתנו, מספקים מהירות המאפשרת לצאת ישירות משארם אל שיח אל אתרי הדרום, הפלגות לילה מאתר לאתר כדי לחסוך בזמן צלילה, ועמידות בתנאי ים פתוח. החדרים ברובם עם מקלחות, שירותים ומיזוג, מרחב המאפשר אחסון מים ומזון לפלגה ארוכה, מדחסי אויר ונייטרוקס המאפשרים צלילות רצופות וארוכות. העלות היא כשליש יותר מאשר בספינת ספארי פשוטה, אך התמורה הולמת גם בפינוקים הקטנים, כגון שתייה קלה, בירות וחטיפים חופשי בין הארוחות, טבח מעולה וכן הלאה. אבל כל זה הוא כמובן רק סיפור המסגרת לעניין עצמו: הצלילות...

                                 
 

הריף יפיפה ועשיר מאוד, בדומה לקירות של ראס מוחמד בשיאם.
הגענו אילתה עם לילה, חצינו את הגבול קצת אחרי חצות, ויצאנו לשארם. התמקמנו בספינה עם אור ראשון  ולאחר הבירוקרטיה הרגילה הפלגנו עם בוקר, משאירים את שארם מאחורינו. כל הציבור ישן בהפלגה, אבל אני לא יכולתי להרשות לעצמי להפסיד את החוויה ונהניתי לבדי, בסיפון השיזוף הארוך, ממראות חופי סיני וראס מוחמד הנמוגים מאחור. תוך 6 שעות הפלגה גמענו כ- 140 ק"מ והגענו לריף פנורמה, הצפוני מבין הריפים היפים של ספגה, אך לא היפה ביותר (אותו שמרנו לדרך חזרה). בשלוש וארבעים אחה"צ כבר היינו במים, הישר אל מרק מדוזות סמיך שהנצחנו במצלמותינו, מדוזות אילו אינן צורבות, אם כי זו הרגשה מוזרה לשחות בין גושי הג'לי הללו. הריף שעיקרו קיר נאה בשני הצדדים, מאופיין במניפות יפות, שפע חי, צבים (ראינו שתי צבות פוטוגניות), זוגות מאוהבים של פרפרונים אפורי לחי, מעברים ונקיקים סמוכים לפני המים, היוצרים אפקטים יפים של תאורה. אילן הוביל, ובזכות סגנונו הרגוע ועיניו החדות השתדלתי להיות בסביבתו, וכמוני גם חלק מחבריי.

היו שהעדיפו לצלול בנפרד מהקבוצה, כדי להתמקד בצילום אומנותי, דבוקה אחת ביצעה צלילת שאנטי רגועה להדהים מאחורינו תוך אפקטים אסטטיים נאים, כשהזרם מאפשר לחלוף בנוחות מדיטטיביות שונות על פני נופי הריף הקסומים.

לאחר צלילת לילה פנתה מלכת הים דרומה, לכיוון ריף אלפינסטון, מהלך 180 ק"מ נוספים דרומה, כפי שניתן לראות במפה המצורפת. הים היה שקט ואנו הפלגנו בכיוון הגלים הקלים (שכמעט תמיד נעים דרומה בים סוף). עם אור ראשון נקשרנו ליתדות העיגון בדרום הריף, ובשעה 06:30 ישבנו לתדריך. כמרבית הריפים בהם היינו (פנורמה אבו כייפן) לריף צורה מוארכת בכיוון צפון דרום, כשהזרם הדרומי קבוע: מגיע מצפון ומתפצל משני צידי הריף, בצידיו הארוכים של ריף אלפינסטון יש קירות אנכיים הצוללים לכחול, ואילו במימד הצר ישנן שלוחות צפונה ודרומה. הברך הצפונית עמוקה וקצרה יותר, תחתית הקיר נמצאת ב- 30 מ והברך יורדת מתונות עד קרוב ל40 מ' ושם צונחת למטה. למקום זה קשה יחסית להגיע שכן לקצהו הצפוני צריך לחתור נגד הזרם, או לנסות לרדת ישר בכחול מצפון ולהסתכן בפספוס. עם זאת, בתדריך צייר אילן דווקא כאן בדיוק מרובה (כפי שהוכח למחרת) את כרישי המים הפתוחים המשייטים סמוך לריף, וזו נקודת התצפית הטובה ביותר עליהם.

ואילו מדרום ישנה ברך רדודה ומתונה יותר, שהספינה נקשרה סמוך לה. הריף יפיפה ועשיר מאוד, יותר מריפי ספגה כשלעצמם לא חסר להם הרבה, ובדומה לקירות של ראס מוחמד בשיאם. צלילות היום השני התאפיינו בשתי חוויות מעניינות, הראשונה הייתה צבה שזרמה לכיווני באופן מבטיח. בעוד אני מתחיל לצלול נגד הזרם ושומר על קו אחד איתה, הפנתה אליי את שריונה למלא רוחבו וראיתי בבירור כי היא מסומנת במספר 18 צבוע בלבן ומתחתיו סימון או צורה פחות ברורים. מחשבתי הראשונה הייתה שיהיה נפלא ומדהים אם זה יתברר כסימון מהמצפה התת ימי באילת, של אחד הצבים ששוחררו משם אי אז. בתום בירורים מלאי מתח לאחר הספארי ואיתור תמונות הצבים ההם אצל דודו זכאי, ביולוג שמורות הטבע באילת, הוברר כי אין זו צבה "משלנו" ואנו עדיין ממתינים שמישהו יזהה את הסימון ומקורו.
 

                         


 לתיאור החוויה השנייה מוטב שאתן רשות הדיבור לשתי גיבורותיה (במסגרת), שהן ואחרים מכונים כאן בכינוייהם האינטרנטיים.

את הלילה העברנו באתר סמוך יותר לחוף ושם גם ביצענו את צלילת הלילה. יופיו המשכר של ריף אלפינסטון והרמיזות הגדלות והולכות לאפשרות מפגשי כרישים הכריעו את הכף בעד הישארות ליום נוסף . צלילת הבוקר הראשונה ביום השני יועדה להיפתח במפגש עם הכריש המפטרל בצפון הריף. ביום זה הים עלה. ירדנו אל הזודיאק בקפיצות נועזות, והפלגנו מול גלים של מטר וחצי אל צפון הריף. התגלגלות בו זמנית מהזודיאק העמקה מיידית תוך חלוקת בעיטות מסורתיות מכולם לכולם, 20 שניות התארגנות ב- 4.5 מטר  והעמקה תוך 3 דקות עד 27 מטר אל מעל ל"בסיס" הברך הצפונית של הריף. משם עוד 4 דקות המשך העמקה, תוך טילוף נגד הזרם בחתירה לקצה הברך. בעומק 35 מטר נצפה הכריש משייט דרום מערבה, דיי מרחוק. הוא נעלם בכחול מעבר למסך פזיות, ואנו מעמיקים עוד קצת בתקווה לתצפית נוספת. הכריש אכן חוזר כלעומת שהלך, עדיין אפוף פזיות, מתקרב אלינו בעוד האדרנלין זורם חופשי והלב הולם בפראות, ומתרחק לו אל הכחול...

בלילו של היום השלישי לספארי הרמנו עוגן והפלגנו חזרה את כל הדרך לספגה. וכמו שנאמר בשיר:"הגלים גבוהים יותר בדרך חזרה"- הפלגנו כנגד גלים של 2 מטר ולפרקים אולי קצת יותר. לאחר שבנק הבונין נפתח וגלולות חולקו לנזקקים(בונין: גלולה נגד מחלת ים), התחלתי לתהות שמא יהיה חכם שגם אני אקח אחת, ובהחלטה יותר מנבונה אכן לקחתיה. לא עברו כמה דקות והתחלתי להרגיש את תסמיני מחלת הים, וידעתי שצפויות לי שעה עד שעתיים לפני שהבונין יעזור. במשך השעה הקרובה נלחמתי במחלה, כשאחרי חצי שעה אני לוקח בונין נוסף. בינתיים הוגשה ארוחת הערב, ולקראת סיומה כבר אזרתי עוז לאכול משהו. שעה וחצי לאחר הבונין הראשון התחלתי להרגיש הקלה ולאחר עוד חצי שעה חלפו כל התסמינים כלא היו, למרות שהים רק עלה.

כמה מאנשי הקבוצה לקחו בנוסף לבונין גם קוקטייל תרופות שהיה מכריע אפילו כריש לווייתן, ואושפזו על סיפון הביניים האחורי במצב של עילפון גמור ומבורך.

ההפלגה היתה חוויה מרשימה, עם התנפצות הגלים אל החרטום עד כדי כך שהציפו את כל שמשת הגשר בסיפון השני ואף הגיעו לחלקו האחורי של הסיפון העליון הגבוה. רבים בחרו לשכב לישון בסלון של הסיפון השני, משום שהוא ממוקם אחורה יותר מהתאים ומאוורר יותר  מחלקם. למרות שתאי היה הקדמי ביותר בסיפון השני, כלומר המקום עם הטלטלה העזה ביותר חוץ מאשר גשר הפיקוד הצמוד אליו מלפנים, נפלאות הבונין אפשרו לי לישון בתא הממוזג והמאוורר היטב. זו הייתה חוויה בהחלט מיוחדת במינה, כאשר כל פעם הספינה עולה ועולה ועולה מול הגל התורן, רק כדי לצנוח בחבטה מעוררת חלחלה (בונין או לא) אל השקע שלפני הגל הבא, כאשר כל גוף הספינה מזדעזע, וקולות חריקה ופיצוח שונים גורמים לך לתהות מה בעצם קורה כאן ועד כמה הספינה גדולה, חסונה ומהוללת ככל שתהיה מסוגלת לעמוד בפני מהלומות כאלה... וחוזר חלילה, גל אחרי גל אחרי גל במשך 8 או 10 שעות. באמצע הלילה בשיא הטלטלות, יצאתי לצפות במראה מהגשר: היה מרשים ביותר... לאחר מכן ישנתי שנת ישרים עד עלות השחר. התעוררתי עם אור ראשון כשאני מרגיש שמשהו חסר לי, איזו טלטלה הגונה כל עשר שניות או משהו כזה. הצצתי מדלת התא אל הגשר ואכן ראיתי את הקברניט צופה אל המגדלור של ריף אבו כייפאן.

אבו כייפאן כשאר הריפים שצללנו בהם, הוא בעל מבנה מוארך צפון-דרום, עם קירות תלולים במזרח ובמערב, וכתפיים טופוגרפיות תת מימיות בצפון ובדרום, כשבצידו הדרומי מתנשא המגדלור. הכתף הדרומית ארוכה וממנה עולה בלט עד סמוך לפני המים. הזרם הצפוני קבוע כך, שצלילה אופיינית כוללת הקפצה עם הזודיאק לקצה הצפוני, קפיצה אל מימיו מוכי הגלים של אזור זה, העמקה ושיוט עם הזרם דרומה. הקיר החיצוני (המזרחי) דומה לקירות אלפינסטון וראס מוחמד אם כי קצת פחות יפה מהם (כלומר: עדיין נפלא) דווקא הקיר הפנימי (המערבי) מעניין יותר משום שכולו בנוי נקיקים, מערות, ותצורות מיוחדות.

על מנת לקצר טווחים אל אתרי הצפון ולעגון מבעוד יום, הסתפקנו בשתי צלילות באבו קיפאן, פנינו צפונה להפלגה של קרוב לארבע שעות נוספות, בואכה האי שדואן, וריף שאב אל ארג שבצידו המערבי (מצפון לו שאב אבו נוחאס, שם נצלול מחר, אבל לצלילת ערבית ולעגינת לילה, שאב אל ארג מתאים יותר). כוכב הצלילה בשאב אל ארג היה צב ידידותי יתר על המידה, שנטפל אלינו בזה אחר זה ולא הניח לנו משך זמן ממושך, כשאנחנו הודפים אותו בעדינות, מתוך מודעות מלאה לאפקט האפשרי של נשיכת צב מרוגז. אילן מדריכנו לא ראה תופעה קיצונית כזו בכל 15 שנות הספארים שלו. אחדים העלו סברה שזה צב שהורגל לקבל מזון מצוללים ומכאן היטפלותו, אבל התחושה הכללית הייתה שלפנינו פשוט צב סוטה. אולי הייתה לו ילדות קשה....

שני הימים האחרונים של הספארי היו בעצם "צפונים", כלומר באתרים שתכופות מגיעים אליהם בספארים קצרים  רגילים.  ביום החמישי צללנו בשאב אבו נוחאס: ריף תת מימי יפה וזדוני בשולי מיצרי ג'ובל שגבה קורבנות רבים מאז נפתחה תעלת סואץ לשיט במחצית המאה ה-19. אנחנו צללנו לשניים מבין שברי האוניות המפורסמות באתר. הקרנטיק הייתה ספינה מפוארת לזמנה, קורבנו הראשון של ריף זה, בספטמבר 1869. מהספינה שרד רק שלד ברזל ללא קורות העץ של הגוף המקורי, והיא אולי שבר האונייה המיוחד ביותר באזור. כן צללנו אל הג'יאניס די, שטבעה בסמוך יותר ממאה שנים אחרי קודמתה (אפריל 1983) והגשר שלה המיתמר מעלה הינו מרשים ביותר. לאחר מכן חצינו את מיצר ג'ובל מערבה, בניצב לגלים (משימה שהמלכה עמדה בה בכבוד), לצלילת ערבית ועגינת לילה סמוך לאתרה של הספינה הטרופה דאנרייבן (Dunraven טבעה 1876) כאן ערכנו מסיבת סיום מדהימה והזויה, ביוזמת ידידו של אילן משבט הדייגים הבדואים השוכן באזור א-טור, הוא שבט העליגאת. הללו תיאמו (בטלפון סלולארי, אלא מה) עם אחמד המדריך בן שבטם שנלווה אלינו, והגיעו בסירת הדייגים שלהם אל ספינתנו. פעאב, דודו של אחמד ונגן הרבאב המובחר בשבט ואולי גם בכל דרום סיני, פצח בנגינה מרשימה (בתור מפרט הוא השתמש ב... אזיקון), בעוד חבריו מצטרפים אליו בכלי הקשה מקוריים: חביוות מפלסטיק ודלי הפוך. בשיא ההתלהבות פצחו אילן ודודי המדריכים בריקוד צעיפים חושני וסוער, ואחריהם הופיעה "פזית כחולה" בריקוד בטן שגרף תשואות. הנרגילה עברה במעגל, הבירות זרמו חופשי, אילן ופעאב החליפו זיכרונות על ימים עברו במפרץ הכרישים, וספארי בלתי רגיל התקרב לסיומו במסיבת סיום באמת בלתי רגילה.

ביום האחרון צללנו באתר "קרוב" שהוא עדיין מהמובילים בים סוף ובעולם כולו: ראס מוחמד. אחרי צלילות קיר נפלאות באתר עוד הפלגה קצרה לשארם ונסיעה צפונה. הגענו למעבר טאבה עם לילה, שם קיבל את פנינו כדרכו חבר הפורום המכונה "ברווז גומי". המאושרים שיכלו לקחת עוד יום חופשה חגגו את מסיבת הסיום במזללה של דודי המדריך, ואחרים שהיו מחויבים ליום עבודה למחרת שמו פעמיהם אל הצפון הרחוק. זיכרונות הספארי ליוו אותנו עוד במשך שבועות ארוכים של סיפורים והעלאת מאות תמונות מופלאות בפורום שלנו, בעוד אנו מתחילים כבר לתכננן את מסע הצלילות הבא, אי שם בעולם...

(ד"ר אבי עופר מנהל במשותף את פורום הצלילה בפורטל "תפוז").

המפתח להצלחה: הקבוצה והמוביל.
הדעה הכללית בין משתתפי הספארי, חלקם מנוסים מאוד וותיקי ספארים רבים, הייתה כי ספארי זה היה מוצלח בצורה יוצאת דופן. המפתחות להצלחה היו, לטעמי, הרכב הקבוצה והמוביל. הקבוצה בה יצאנו הייתה הומוגנית ברמת צלילה דומה (וגבוהה), ומגובשת חברתית סביב נושא הצלילה. זאת, בזכות שותפתנו בפורום הצוללים באינטרנט וצלילות משותפות רבות של חברי הפורום. אשר למוביל הספארי... ובכן, לספארי מוצלח דרוש מוביל מנוסה מאוד, מעורה בסיני ובמצריים, אמין מבחינת המנהלות והיכולת לוודא שכל מה שהובטח אכן יקוים (משימה לא פשוטה בלבנט שלנו), מכיר היטב את האתרים מבחינת מבנה, משטר זרמים, החי והסובב הימי, בעל מודעות גבוהה לשמירת הסובב הימי מכל פגיעה, מקצוען שיידע להוביל את הקבוצה בבטחה ותוך התאמת הצלילות לרמת המשתתפים, שיידע לתמוך במתקשים מבלי להגביל את הצוללים המנוסים יותר, שייתן יד חופשית לצלול עצמאית אבל תמיד יציע את הדרכתו, וכמובן שיהיה אדם נחמד ואיש רעים להתרועע, וגם את סמכותו המקצועית יבטא בדרכי נועם... אם נאמר על אילן ורד שכל התכונות הללו התאחדו בו, אמרנו את כל שבחו. נלוו אליו בהדרכה דודי, מנהל המועדון האילתי "דיפ" ואחמד, המדריך הבדואי. יחד הם היו צוות מנצח.

חזרה