צלילה אל חלום
הסימילאן - מגזין צלילה
=

                                        

מתוך מגזין צלילה

גיליון 47, אפריל 2011

מאת: רועי קמחי

צילום: איציק יוגב ורועי קמחי

עבור רוב האנשים, האסוציאציה ל"תאילנד" תהיה קניות, מסאז'ים, טוקטוקים, איים וים כחול.
הרשו לי לשבור את המיתוס ולהציג לכם תאילנד אחרת, חדשה, תאילנד כחולה ושקטה.
אז קחו נשימה עמוקה ופקחו את העיניים – ברוכים הבאים לתאילנד שמתחת למים.

השעה הייתה שתיים בלילה, עוד אחד מהלילות שאני מעביר מול המחשב, קורא מאמרי צלילה וצופה בתמונות מכל העולם. כתבה מיוחדת תפסה את עיניי לגבי צלילה בתאילנד. שקעתי בתמונות ובמילים אל תוך הלילה. ככל שהמשכנו, המחשב ואני, כך גובשה ההחלטה – אני נוסע לצלול בתאילנד. תאילנד היא ארץ לא קטנה בכלל ( 517,000 קמ"ר, ליתר דיוק. פי 25 מגודלה של ישראל), ולכן הייתי צריך להחליט לאיזה אזור לנסוע, בחירה המושפעת ישירות מן התקופה בשנה בה נרצה לצלול.

תופעה טבע המאפיינת את תאילנד היא המונסונים הצפון- מזרחי והדרום-מערבי. שניהם מתרחשים בתקופות שונות בשנה – בין נובמבר לאפריל שורר המונסון הצפון-מזרחי ולכן מומלץ לצלול בדרום-מערב תאילנד
(פוקט, קראבי, איי סימילאן וסורין), בעוד  שבין מאי לדצמבר נוותר על הצלילה בדרום-מערב תאילנד ונרצה מאד לצלול בצפון מזרח (קו-פנגן, קו-טאו וכד').

היות שאני נסעתי בפברואר, דרום-מערב תאילנד היה אידיאלי בשבילי. החלטתי לשלב ספארי צלילות בסימילאן של כארבעה ימים (אליו יצאתי דרך אילן ורד, שנתן, כרגיל, שירות מעולה) ויום צלילה באתרי הצלילה בפוקט.

איי סימילאן נחשבים לאגדה בעולם הצלילה. היציאה אליהם היא בדרך כלל מהאי פוקט אשר בדרום-מערב תאילנד. האזור מוגדר כשמורת טבע, ומלבד אפשרות לינה על אי מס' 8, אין אפשרות לשהות באזור האיים ללא ספינה מאורגנת – דבר שמפחית, יחסית, את כמות האנשים המגיעים לשמורה ושומר עליה במצבה המצוין.
מדובר בקבוצת איים, בה לכל אי יש שם ומספר המסמנים אותו. האיים מוקפים ברצועות חוף ושוניות אלמוגים עשירות. הראות לא נופלת מ-20 מטר ברוב ימות השנה, אך הזרמים עלולים להיות חזקים בתקופות מסוימות. התקופה האידיאלית לצלול באיים אלה היא בין נובמבר לאפריל. אני נסעתי בפברואר, כך שהתנאים היו מעולים.

המילה "סימילאן" משמעה הספרה תשע בשפה המלאית, וכשמם כן הם – תשעה איים אשר נמנים בקבוצת איי סימילאן. הדבר המיוחד ביותר הוא השוני באופי הצלילה בין שני צדי האיים. בצד המזרחי של האיים יש שוניות עשירות על מצע של חולות לבנים עם גני אלמוגים קשים שיורדים עד לעומק של 30 מ', צבעוניות מרשימה של אלמוגים רכים ומניפות ותנאי צלילה נוחים ורגועים. בצד המערבי, לעומת זאת, הצלילה מסעירה יותר. זרמים מטפסים בין סלעי הגרניט הענקיים, באווירה שמזכירה צלילות סלעיות ברצועת הים-התיכון הישראלית, אך כמובן בסדר גודל אחר לחלוטין. האופי הכל-כך שונה של הצלילות יוצר גיוון ועניין רב מצד הצוללים באזור זה. בעיניי זה היה מן שילוב של הים התיכון והים האדום בצורות, צבעים וגדלים שלא הכרתי לפני כן. בדרכי למלון לפני היציאה להפלה קיבלתי, כרגיל, פניות וצעקות מקבוצות של תאילנדיות בלבוש מסורתי בסגנון "Hallo? massa". הגעתי למלון, לקחתי את התיקים שארזתי מבעוד מועד ויצאתי החוצה. בחוץ חיכתה לי ההסעה לנמל בו עגנה הספינה שלנו לארבעת הימים הקרובים. מלבד הנהג התאילנדי (שאלוהים יודע כיצד קיבל רישיון) היה ברכב גם טורסטן, מדריך צלילה גרמני צעיר שסיים קורס מדריכים לא מזמן. אספנו את שאר הקבוצה ואת מרקו, המדריך האיטלקי שדאג לרוב העניינים והמשכנו לנמל. עלינו על הספינה "ג'יאמיני" ששייכת לקבוצת קולונה, ולאחר הכרות קצרה עם חברי הספארי וצוות הספינה התאילנדי התיישבנו לתדריך לקראת יציאה. בזמן שסיימנו את התדריך שמענו רעש חזק מהחרטום. רצתי לראות מה קורה. מסתבר שצוות הספינה התאילנדי ערך טקס בודהיסטי עם אש וזיקוקים על מנת שההפלגה תהיה שקטה ומוצלחת.

הבודהיזם מקורו בהודו והוא למעשה אורח חיים ודת שמבוססים על דרכו של "גאוטמה בודהה" – גאוטמה סידהרתא שאקיימוני, שהיה מורה ומייסד הדת במאה החמישית לפנה"ס.
מטרתו של גאוטמה הייתה להפסיק את הסבל האנושי, כשהוא דבק בהגשמה עצמית ובאינדיבידואליזם, דבר ששונה מרוב הדתות ששמות את האל במרכז (לרבות יהדות, אסלאם ונצרות). ה"בודהה" למעשה אינו אל, אלא אדם ש"השתחרר" והשיג את מטרתו דרך הבודהיזם (לדוגמה: גאוטמה היה הבודהה הראשון בעולם שהוביל דרכם של כל המאמינים שבאו אחריו).

בבודהיזם קיימות "ארבע דרכים אצילות", שהן אבני היסוד של הדת. הבודהיזם מאמין כי אם המאמין קיים אותן ובדגש על "הדרך המתומנת" (הרביעית מבין הדרכים), הרי שהמאמין הכחיד את סבלו והשתחרר מן העול שעליו והוא אינו תלוי באל או בכוח חיצון על מנת שזה יקרה.

                                                

 

התעוררתי בבוקר לנוף של אי מספר 5. השילוב החזק בין הכחול העמוק, הלבן של החולות, הירוק של הצמחייה והאפור החזק של הבולדרים על האיים גורם לך להחסיר פעימה או שש.
אנחנו צוללים ב- Antia's Reef בצמוד לאי וזאת למעשה הפעם הראשונה שאני חונך את מצלמת ה-Canon החדשה שלי מתחת למים. אנחנו ממשיכים לאי מספר 7, לאתר העונה לשם "מזרח עדן" (East of Eden), ומשם ממשיכים צפונה לאי מספר 9, לאתר "שלושת העצים" (Three Trees), אתר קלאסי המאפיין את הצלילות הסלעיות של סימילאן. אנחנו עוברים בין בולדרים ענקיים מגרניט, קרקעית חולית ואלמוגים העוטפים את הסלעים על דגי שונית מרהיבים. אנו מבצעים צלילת שקיעה באתר הממוקם צפונית לאי מספר 8, הנקרא Turtles Bay. שם נוסף לאתר הוא "מפרץ דונלד דאק", השם לאתר ניתן לו בשל סלע בצפון המפרץ, המזכיר את הדמות המצוירת. אמנם לא מדובר בסלע גדול ומרשים כפי שניתן לראות במקומות אחרים בשמורה, אך עדיין, שווה צפייה. המסלול של היום הראשון עסק בעיקר באיי סימילאן עצמם, אך הספארי נמשל צפונה לכיוון קו-בון וקו טצ'אי. האזור הצפוני לאיי סימילאן נקרא איי סורין, כשבקודקודו הצפון-מזרחי של מסענו נמצא סלע רישליו המפורסם (Rechelieu Rock).

נגמר היום, אנחנו אוכלים ארוחת ערב והרוח החמה מלטפת אותנו. אני הישראלי היחד בטיול, וכמו כל ישראלי טוב מחפש לי איש שיחה מעניין. אני מסתכל מסביב על הקבוצה שלנו שכוללת משפחה של צרפתים, שרק הבת שלהם יודעת איכשהו אנגלית (הם באמת לא לומדים שם אנגלית, מסתבר), זוג מבוגר מאלסקה, רווק בריטי בן 50 (שהוא גם שותפי לחדר), אישה ניו-יורקית בשנות ה-40 לחייה וזוג אחיות מאוסטרליה. התחלתי לפתח שיחה עם ג'ינה האוסטרלית על אירועי היום, והחלפתי איתה חוויות צלילה מהעולם. היא מספרת שפיג'י זה המקום האהוב עליה ביותר. השיחה משנה קצת רבדים ומגיעה, איך לא, למצב הביטחוני בארץ. זה נחמד לגלות שיש אנשים שמגלים אמפטיה אלינו בעולם. ואני, כמו שגריר מסור, טורח להסביר ולחבר את חברתי לטיול למציאות שלנו בארץ הכל-כך קטנה הזאת. השיחה ממשיכה עד שאנחנו נשארים אחרונים ומוכנים לשינה טובה. אני, כהרגלי מסיני, עולה לסיפון העליון עם מזרון ואייפוד, בעוד ג'ינה והמדריכים מסתכלים אלי עם גבה אחת למעלה. "הם לא יודעים מה הם מפספסים", אני מסנן לעצמי. אני שם באייפוד דמיאן רייס בלופ ועוצם עיניים.

הצלילה בנקודה הצפונית (North Point) הייתה, ללא ספק, אחת המוצלחות שלי בספארי. הצלילה התחילה כצלילה סלעית רגילה, עם כל הדגה והאלמוגים הנלווים אליה. בנקודה מסוימת בעומק 30 מ' הצביע לי מרקו, המדריך, על כריש זנבתן מנומר (Leopard Shark) על הקרקעית בעומק 36 מ'. עבורי זה היה מפגש ראשון עם כריש מסוג כזה, ומכיוון שיש לי הסמכה ל-40 מ' ירדנו, המדריך ואנוכי, אל הקרקעית לצפות ולצלם את היצור המדהים הזה יותר מקרוב. הזנבתן המנומר הוא כריש שנצפה לא מעט בים אנדמן והוא בדרך כלל נמצא מנמנם על הקרקעית החולית. הצלילה המשיכה, המחשב כבר התחיל לגעור בי לעלות, עד שממש 5' דקות לפני חניית הבטיחות שמנו לב לצב ים מכרסם את האלמוגים הקשים. כמובן שנעצרתי לצפות בו. ממש דקה לאחר מכן הוא החל לשחק עם פרפרון שהגיע לסביבה. בהמשך היום צללנו בקו-בון הממוקם צפון-מזרחית לאיי סימילאן וידוע כתחנת ניקוי למנטות.

הצלילה החלה, שקענו ישר אל העומק והתחלנו בחיפוש אחר רמז כלשהו לכנפיים השחורות-לבנות בתוך הכחול. לרגע אחד לא הייתי מרוכז וראיתי את המדריך מצביע על משהו. הסתובבתי. הייתי בהלם. מנטה ענקית בעלת מוטת כנפיים של לא פחות מ-5 מ' ריחפה רה במרחק מטרים ספורים ממני. כיסתה את השמש הכחולה ונעלמה אל העומק. קצת התאכזבתי שהמפגש היה כל כך קצר, אבל האכזבה הייתה מוקדמת מדי. לאחר מכן הגיעו עוד שלוש. הצלילה הייתה כל-כך מוצלחת שהיינו חייבים לשנות את התוכניות ולצלול שוב באותו אתר, על מנת ולו במקצת עוד מהחיה המרשימה.
המנטה ריי הוא הגדול בקבוצת הבטאים (הקרובים לכרישים). מוטת הכנפיים יכולה להגיע עד כ-7.5 מ' ומשקלה עד כ-2300 ק"ג. המים שוהות לרוב במים בעלי מזג אויר טרופי ויש להן את המוח הגדול ביותר ביחס לגוף בין משפחת הכרישים וחתולי הים. נוהגים לחלק את המנטות לשני סוגים – מנטות הענק, אשר נוטות לנדוד בים הפתוח, ומנטות השונית, הנוהגות להישאר באזור השוניות בהן הן חיות. המנטות ניזונות מפלנקטון (אורגניזמים קטנים הנסחפים במי הים) ולכן במהלך האבולוציה הן סיגלו לעצמן פה עם שיניים זעירות, כמעט בלתי נראות, המאפשרות ליותר מים וחלקיקים להיכנס פנימה, ולסנן את הפלקטון לעיכול.

המנטה דומה בצורתה לחתול-ים, אך שוני מהותי ביניהם הוא שבזנבן אין עוקץ, מכאן שאינה מסוכנת לצוללים.

אנו מגיחים למימי קו-טצ'אי, מגוון של סלעי גרניט שוקקי חיים שמתחילים ב-12 מ' וממשיכים עד לקרקעית החולית ב-35 מ'. באתר חשוף לזרמים חזקים במיוחד. הזרמים החזקים מהווים תחנת מזון לדגים ולאלמוגים רבים, מכאן שהצלילה מלאת חיים ומאתגרת פיסית. זו הייתה צלילת שקיעה – נכנסים כאשר השמש בשמיים ויוצאים אחרי שהיא כבר שקעה (תמיד מומלץ לקחת פנסים לצלילה מסוג זה, אם כי אין זו חובה). בצלילה הזאת דגי השושנון היו קצת יותר תוקפניים מבדרך-כלל, כך שניתן היה להסתכל עליהם יותר מקרוב.
דגי השושנון חיים בתוך שושנה ושם גם מגדלים את צאצאיהם, בדומה לשושנון האילתי. סביר להניח שהמבוגרים במשפחה יצאו בתוקפניות על מנת להפחיד חיה גדולה ולהגן על חיי ילדיהם (ראו ערך "מוצאים את נמו"). דבר דומה ניתן לראות אצל הנצרנים, ובמיוחד בתאילנד. אצלנו באילת לא נתקלתי בתוקפנות נצרנית (למרות ששמעתי סיפורים כאלה גם, כמובן), אבל אולי זה משום שהם פשוט התרגלו לזה שאני שם.

סלע רישליו הנו אתר מפורסם בכל העולם. הוא מבודד יחסית וממוקם 18 ק"מ מזרחים לאיי סורין וצפונית לקו-בון. האתר יוצר צורה של פרסה בלב הים. הנקודה הרדודה ביותר גולשת עד לעומק של 35 מ' והוא למעשה מעין "נווה מדבר" לחי התת-מימי, מה שהופך אותו למרכז אלמוגים ודגה מרשימה. באתר זה נצפים לא מעט כרישי לוויתן. לצערנו, לא יצא לנו לראות כאלה, אך ראינו להקות ענק של ברקודות. אתר זה הינו גן עדן לחיים הזעירים שמתחת למים.
לצלמים אתר זה יהיה דילמה אמיתית, היות ויצטרכו לבחור האם לקחת עדשה רחבה במידה וייפגשו מנטה או כריש לוויתן, או עדשת מאקרו לאפשרויות הבלתי נגמרות שהאתר מציע. ראו הוזהרתם.

חזרנו לאי בון לצלילת לילה. צלילה זאת הייתה מיוחד מאד בשבילי. התחלנו להעמיק ובמהלך ההעמקה אנחנו רואים נחש ים מתפתל סביבנו. נחשים אלו נחשבים לאחת החיות הכי ארסיות שיש, אך הפה שלהן כל כך קטן שיש רק נקודות מאד ספציפיות שהם מסוגלים לנשוך. כך או כך, מומלץ לא לעמוד בדרכם, היות שהם עולים לנשום כל כמה זמן. לאחר כמה דקות של הסתובבות סביבנו הוא החל מתפתל על כוכב ים, וזה מראה מיוחד מאד.

בסיכומו של דבר , ים אנדמן צפן בחובו נופים תת-מימיים מרתקים שלא יצא לי לראות בעבר.

ראיתי מספר חיות גדולות ומיוחדות, הכרתי אנשים מכל העולם שחלקו איתי את האהבה לצלילה, התנסיתי בצילום תת-ימי ברצינות בפעם הראשונה, טיילתי אלפי קילומטרים מהבית וחוויתי את ההוויה הייחודית הזאת. יש קסם מיוחד בזמן האיכות שלך עם עצמך כשאתה יוצא לטיול כזה, מעבר לידע שאתה רוכש, התמונות שיישארו בזיכרונך וחוויות הספארי והצלילה – אתה מתחבר לתחושות של המקום, לשקט, לאווירה, לזיכרון המיוחד הזה שתיקח איתך. אני ממליץ בחום על צלילה באזור זה, הוא החזיר אותי עם טעם של עוד.

ככל שאנו חוקרים יותר אנחנו למדים כמה מעט אנו יודעים על העולם התת-ימי. נותרו עוד הרבה דברים חדשים למצוא, אלפי תגליות ובעלי חיים שרק יכולנו לדמיין, ומי יודע מה עוד צופנות להן המצולות?
אך הדבר הכי חזק שמניע אותי – זה שלעולם לא נפסיק לחפש.

חזרה